כותב שורות אלו שוקד במשך עשרות שנים על עדכונן של רשימות הסטטיסטיקה במקצועות האתלטיקה הישראלית (50 TOP). נעשו אליי בעבר פניות רבות להוסיף מקצועות ריצה נוספים. במהלך תקופת סגרי הקורונה, מצאתי את הזמן לבצע עדכונים בריצות למרחקים של 600 מ`, 1000 מ` ו- 2000 מ` (לגברים ונשים). תוך כדי עבודה על הכנת הרשימות וממש בפתח המשחקים האולימפיים, מצאתי הזדמנות לספר את סיפורן של ארבע אתלטיות עבר אשר הצטיינו בריצות הבינוניות והארוכות.
שאלת טריוויה – נסו לזהות מיהו האתלט הישראלי המחזיק בשיא הוותיק ביותר ברשימות השיאים במקצועות האתלטיקה בישראל? דומה כי גם "עכברי" סטטיסטיקה מנוסים יתקשו להשיב לשאלה זו מבלי "להציץ" ברשימות השיאים.
שאלת טריוויה – נסו לזהות מיהו האתלט הישראלי המחזיק בשיא הוותיק ביותר ברשימות השיאים במקצועות האתלטיקה בישראל? דומה כי גם "עכברי" סטטיסטיקה מנוסים יתקשו להשיב לשאלה זו מבלי "להציץ" ברשימות השיאים.
ובכן – מדובר באתלטית אביבה בלס, אשר קבעה בריצת 600 מ` תוצאה של 1:30.8 דק` בתחרות שהתקיימה בווינגייט לפני כמעט חמישים שנה (10.6.72)!
יחסית לכישרון האדיר של אתלטית מחוננת זו, היא נחשבת כיום לאלמונית בקרב אוהדי הענף. שערו בנפשכם כי תימצא בימים אלה אתלטית המחזיקה בשיא הישראלי בריצת 800 מ`, אשר תהא מסוגלת לקבוע בנוסף גם תוצאות של 7.5 שנ` בריצת 60 מ`, 12.0 שנ` בריצת 100 מ` ואף "לרדת" מתוצאה של 55 שנ` ב- 400 מ`. זה נשמע כיום קצת רחוק ולא מציאותי, אבל אלו בדיוק ההישגים שקבעה אביבה בלס בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, בהתאמה לתנאים הפיזיים שעמדו לרשות האתלטים באותה העת.
בשנת 1972 קבעה אביבה בלס שיא ישראלי בריצת 800 מ` – 2:05.8 דק`, אשר החזיק מעמד לא פחות מ- 21 שנים!!!
בהזדמנות זו בחרתי לספר את סיפורן של ארבע אתלטיות – שני צמדים, אשר כיכבו במסלול האתלטיקה הישראלית בעבר. צמד אחד לפני כחמישים שנה וצמד נוסף לפני כארבעים שנה. מצאתי קווי דמיון מפתיעים ביחסי הגומלין הפנימיים בתוך כל צמד. בשני המקרים הרצה הצעירה יותר פיתחה קריירת מסלול איכותית מאוד, אך סוערת וקצרה יחסית. שתי האתלטיות הצעירות פרשו טרם זמנן, כאשר לפניהן עדיין אופק להשתפרות עתידית ואולם הן בחרו להינשא בגיל צעיר ולהתגורר מחוץ לישראל.
דווקא שתי האתלטיות הבוגרות יותר היו מצוידות באורך נשימה, סבלנות והתמדה והן פרסו את הכישרון האתלטי שלהן לאורך שנים רבות, תוך שהן קוטפות את הפרס האולטימטיבי הנזקף לזכותו של כל אתלט מצטיין – שתיהן הוכתרו כאתלטיות אולימפיות.
הצמד הראשון פעל לפני כחמישים שנה והוא כלל כמובן את אביבה בלס כאתלטית צעירה ומוכשרת מאוד ולעומתה בת-עירה (פתח-תקווה), הוותיקה יותר – חנה צדיק לימים שזיפי (לאחר שנישאה לרץ ה-800 מ` אילן שזיפי).
אביבה הצעירה (ילידת 1946), ריכזה את עיקר פעילותה במהלך כשמונה שנים בלבד (שנת 1965 עד 1973/4) ולעומתה חנה (ילידת 1943), החלה את עיקר פעילותה בשנת 1961 והיא פרשה אחרי אביבה בלס בשנת 1976.
שתי האתלטיות עשו את צעדיהן הראשונים במסלול בהדרכתו של המאמן הוותיק מרדכי (מוטקה) מגלי. כותב שורות אלו, נהג לצפות כנער באימונים בהדרכתו של מאמן מסור זה (עם סמלו המסחרי כובע מצחייה אדום ומרוט), באצטדיון הכדורגל המיתולוגי והישן של הפועל פתח-תקווה, ברח` אברבנאל. אביבה תקצור בעתיד את עיקר הישגיה בהדרכתן של המאמנים – אהרון שפינקה ועולה חדש מפולין (שנת 1970) – סטפן קובלסקי!
אביבה בלס ניסתה להשיג את הקריטריון להשתתפות במשחקים האולימפיים במינכן, ואולם היא לא צלחה בניסיונותיה (ואולי בהתחשב בנסיבות של שנת 1972 – דווקא שיחק לה מזלה…).
לעומתה, חנה שזיפי, קבעה את הקריטריון להשתתפות במשחקים האולימפיים במקסיקו- סיטי (1968), שם היא תיחרה בשני מקצועות: בריצת 400 מ` היא קבעה שיא ישראלי (56.35 שנ`) ובריצת 800 מ` נקבעה לה תוצאה של 2:09.2 דק` (בגבהיי הבירה המקסיקנית).
אביבה בלס הוכתרה תשע פעמים כאלופת ישראל (בריצות 400 ו- 800 מ` ואפילו פעם אחת בריצת 200 מ`). לעומתה אורך הנשימה של חנה שזיפי העניק לה לא פחות מ-28 תוארי אליפות (!) בריצות 400 מ` ועד 3000 מ` וכן במרוצי שדה.
במשך השנים קבעו השתיים שיאים ישראליים בריצות 400 ו-800 מ` ושזיפי אף האריכה את מרחקי הריצה וקבעה שיאים ישראליים בריצות מ- 1000 מ` ועד 3000 מ`.
לסיום התייחסותי לשתי אתלטיות אלו בחרתי לתאר תמונה שיש בה כדי לשקף במידת מה את קריירת המסלול של שתי האתלטיות. בתחילת שנות השבעים, הייתה האתלטיקה הישראלית חלק אינטגרלי של יבשת אסיה. ביום 15.12.1970 התייצבו השתיים על קו הזינוק באצטדיון בבנגקוק (תאילנד), במסגרת האולימפיאדה האסייתית (משחקי עמי אסיה). מול רבבות צופים רועשים באצטדיון עמדו השתיים להתחרות בגמר הריצה ל-800 מ` נשים. ריצה זו עתידה להיכנס לקלאסיקה של האתלטיקה הישראלית, והתמונות ששודרו בטלוויזיה הישראלית "בפריים טיים" נצרבו כתמונות אייקוניות בזיכרונם של אוהדי הענף באותה תקופה. עם הישמע יריית הזינוק, קפאה אביבה בלס במקומה, ככל הנראה בשל הרעש ששרר באצטדיון, היא לא שמעה את יריית ההזנקה. שבע אתלטיות יצאו לדרכן ואולם אביבה נותרה בעמדתה. תמונתה, ממררת בבכי על קו הזינוק, פורשת את הידיים לצדדים בתדהמה ובחוסר אונים עמדה בניגוד מוחלט להופעתה של חנה שזיפי שזינקה כראוי, הוליכה את הריצה והוכתרה כאלופת משחקי אסיה בשיא ישראלי חדש – 2:06.5 דק`!
זהו סיפורן של שתי אתלטיות שונות אך מדהימות כל אחת בדרכה.
נדלג בזריזות עשור מאוחר יותר לשנת 1977. שנה זו מסמנת את תחילת פריצתן של שתי אתלטיות: הצעירה יותר – ענת מאירי (ילידת 1961) והאתלטית הבוגרת יותר – זהבה שמואלי (ילידת 1955). בשנת 1977 מאירי עדיין בגדר נערה בת 16 וזהבה שמואלי כבר אם לשני ילדים (לזהבה היה ניסיון אתלטי בוסרי לפני נישואיה).
כמו בסיפור הצמד הקודם, מאירי האתלטית הצעירה והמוכשרת מאוד מפתחת בהדרכת מאמנה (נתנאל פנטילט), קריירה סוערת של הישגים מהירים, כאילו ידעה מראש כי זמנה קצוב ושאול. מאירי תפרוש בשנת 1982 כשהיא קוטפת במהלך הקריירה הקצרה שלה 15 תוארי אליפות במרחקים מ- 800 מ` ועד 3000 מ` וכן תואר אחד במרוצי שדה.
מאירי קבעה תשעה שיאים ישראליים בריצות מ- 1500 מ` ועד 3000 מ`. בשנת 1979, באחד המפגשים הבין-ארציים האיכותיים ביותר שידעה נבחרת ישראל (נגד נבחרת אירלנד בדבלין), קבעה מאירי שיא ישראלי בריצת 3000 מ` – 9:22.15 דק`, אשר יחזיק מעמד לא פחות מ-23 שנים! שנה לאחר מכן (1980) במהלך מחנה אימונים שהתקיים במינכן, רצה מאירי מרחק זה בזמן טוב יותר של 9:18.4 דק`, ואולם הישגה זה לא הוכר כשיא ישראלי (ריצה מעורבת בהשתתפות גברים).
זמן קצר לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה (1980), קבעה מאירי (עדיין נערה!!!), בעיר האיטלקית אודינה, שיא ישראלי איכותי ביותר בריצת 1500 מ` – 4:15.01 דק`! רק כדי לסבר את האוזן, נציין כי בשנת 2020, הייתה תוצאה זו מדרגת אותה במקום השני באירופה בקרב בני גילה. ההחלטה בדבר ביטול השתתפותה של ישראל במשחקים האולימפיים במוסקבה (1980), גנזה את תוכניתה של מאירי ליטול חלק במשחקים האולימפיים. סבלנותה לא עמדה לה לקראת האולימפיאדה הבאה בלוס-אנג`לס והיא פרשה בשנת 1982 כשעוד כוחה ברגליה.
זהבה שמואלי פרסה את עיקר פעילותה האתלטית על פני תקופה ממושכת של 15 שנים, במהלכן היא הוכתרה 34 פעמים (!!!) בתואר אלופת ישראל בריצות מ- 1500 מ` ועד לריצת המרתון. את תחילת דרכה עשתה זהבה ממקום מגוריה במושב בית עזרא שליד אשדוד, בהדרכתו של מאמנה איליה בר-זאב.
במהלך פעילותה האתלטית של זהבה שמואלי היא קבעה שיאים ישראליים רבים בריצות הארוכות, מ- 5000 מ` עד מרתון, אשר המשמעותי ביניהם – הישגה בריצת מרתון לונדון בשנת 1983 – 2:40:29 ש`. שיא זה יישבר רק בחלוף למעלה מ-16 שנים (על ידי נילי אברמסקי).
הישגה של שמואלי בריצת המרתון היווה עבורה קריטריון להשתתפותה במשחקים האולימפיים בלוס אנג`לס (1984) והיא המשיכה בפעילותה עוד שנים רבות כאתלטית ולאחר מכן כמאמנת, מנהלת אגודה וכחברה פעילה בהנהלת איגוד האתלטיקה.
הנה כי כן, ארבע אתלטיות בשני צמדים – הכוללים אתלטיות כה שונות בתוך הצמדים, אך כה דומות בדפוס פעילותן.
יחסית לכישרון האדיר של אתלטית מחוננת זו, היא נחשבת כיום לאלמונית בקרב אוהדי הענף. שערו בנפשכם כי תימצא בימים אלה אתלטית המחזיקה בשיא הישראלי בריצת 800 מ`, אשר תהא מסוגלת לקבוע בנוסף גם תוצאות של 7.5 שנ` בריצת 60 מ`, 12.0 שנ` בריצת 100 מ` ואף "לרדת" מתוצאה של 55 שנ` ב- 400 מ`. זה נשמע כיום קצת רחוק ולא מציאותי, אבל אלו בדיוק ההישגים שקבעה אביבה בלס בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, בהתאמה לתנאים הפיזיים שעמדו לרשות האתלטים באותה העת.
בשנת 1972 קבעה אביבה בלס שיא ישראלי בריצת 800 מ` – 2:05.8 דק`, אשר החזיק מעמד לא פחות מ- 21 שנים!!!
בהזדמנות זו בחרתי לספר את סיפורן של ארבע אתלטיות – שני צמדים, אשר כיכבו במסלול האתלטיקה הישראלית בעבר. צמד אחד לפני כחמישים שנה וצמד נוסף לפני כארבעים שנה. מצאתי קווי דמיון מפתיעים ביחסי הגומלין הפנימיים בתוך כל צמד. בשני המקרים הרצה הצעירה יותר פיתחה קריירת מסלול איכותית מאוד, אך סוערת וקצרה יחסית. שתי האתלטיות הצעירות פרשו טרם זמנן, כאשר לפניהן עדיין אופק להשתפרות עתידית ואולם הן בחרו להינשא בגיל צעיר ולהתגורר מחוץ לישראל.
דווקא שתי האתלטיות הבוגרות יותר היו מצוידות באורך נשימה, סבלנות והתמדה והן פרסו את הכישרון האתלטי שלהן לאורך שנים רבות, תוך שהן קוטפות את הפרס האולטימטיבי הנזקף לזכותו של כל אתלט מצטיין – שתיהן הוכתרו כאתלטיות אולימפיות.
הצמד הראשון פעל לפני כחמישים שנה והוא כלל כמובן את אביבה בלס כאתלטית צעירה ומוכשרת מאוד ולעומתה בת-עירה (פתח-תקווה), הוותיקה יותר – חנה צדיק לימים שזיפי (לאחר שנישאה לרץ ה-800 מ` אילן שזיפי).
אביבה הצעירה (ילידת 1946), ריכזה את עיקר פעילותה במהלך כשמונה שנים בלבד (שנת 1965 עד 1973/4) ולעומתה חנה (ילידת 1943), החלה את עיקר פעילותה בשנת 1961 והיא פרשה אחרי אביבה בלס בשנת 1976.
שתי האתלטיות עשו את צעדיהן הראשונים במסלול בהדרכתו של המאמן הוותיק מרדכי (מוטקה) מגלי. כותב שורות אלו, נהג לצפות כנער באימונים בהדרכתו של מאמן מסור זה (עם סמלו המסחרי כובע מצחייה אדום ומרוט), באצטדיון הכדורגל המיתולוגי והישן של הפועל פתח-תקווה, ברח` אברבנאל. אביבה תקצור בעתיד את עיקר הישגיה בהדרכתן של המאמנים – אהרון שפינקה ועולה חדש מפולין (שנת 1970) – סטפן קובלסקי!
אביבה בלס ניסתה להשיג את הקריטריון להשתתפות במשחקים האולימפיים במינכן, ואולם היא לא צלחה בניסיונותיה (ואולי בהתחשב בנסיבות של שנת 1972 – דווקא שיחק לה מזלה…).
לעומתה, חנה שזיפי, קבעה את הקריטריון להשתתפות במשחקים האולימפיים במקסיקו- סיטי (1968), שם היא תיחרה בשני מקצועות: בריצת 400 מ` היא קבעה שיא ישראלי (56.35 שנ`) ובריצת 800 מ` נקבעה לה תוצאה של 2:09.2 דק` (בגבהיי הבירה המקסיקנית).
אביבה בלס הוכתרה תשע פעמים כאלופת ישראל (בריצות 400 ו- 800 מ` ואפילו פעם אחת בריצת 200 מ`). לעומתה אורך הנשימה של חנה שזיפי העניק לה לא פחות מ-28 תוארי אליפות (!) בריצות 400 מ` ועד 3000 מ` וכן במרוצי שדה.
במשך השנים קבעו השתיים שיאים ישראליים בריצות 400 ו-800 מ` ושזיפי אף האריכה את מרחקי הריצה וקבעה שיאים ישראליים בריצות מ- 1000 מ` ועד 3000 מ`.
לסיום התייחסותי לשתי אתלטיות אלו בחרתי לתאר תמונה שיש בה כדי לשקף במידת מה את קריירת המסלול של שתי האתלטיות. בתחילת שנות השבעים, הייתה האתלטיקה הישראלית חלק אינטגרלי של יבשת אסיה. ביום 15.12.1970 התייצבו השתיים על קו הזינוק באצטדיון בבנגקוק (תאילנד), במסגרת האולימפיאדה האסייתית (משחקי עמי אסיה). מול רבבות צופים רועשים באצטדיון עמדו השתיים להתחרות בגמר הריצה ל-800 מ` נשים. ריצה זו עתידה להיכנס לקלאסיקה של האתלטיקה הישראלית, והתמונות ששודרו בטלוויזיה הישראלית "בפריים טיים" נצרבו כתמונות אייקוניות בזיכרונם של אוהדי הענף באותה תקופה. עם הישמע יריית הזינוק, קפאה אביבה בלס במקומה, ככל הנראה בשל הרעש ששרר באצטדיון, היא לא שמעה את יריית ההזנקה. שבע אתלטיות יצאו לדרכן ואולם אביבה נותרה בעמדתה. תמונתה, ממררת בבכי על קו הזינוק, פורשת את הידיים לצדדים בתדהמה ובחוסר אונים עמדה בניגוד מוחלט להופעתה של חנה שזיפי שזינקה כראוי, הוליכה את הריצה והוכתרה כאלופת משחקי אסיה בשיא ישראלי חדש – 2:06.5 דק`!
זהו סיפורן של שתי אתלטיות שונות אך מדהימות כל אחת בדרכה.
נדלג בזריזות עשור מאוחר יותר לשנת 1977. שנה זו מסמנת את תחילת פריצתן של שתי אתלטיות: הצעירה יותר – ענת מאירי (ילידת 1961) והאתלטית הבוגרת יותר – זהבה שמואלי (ילידת 1955). בשנת 1977 מאירי עדיין בגדר נערה בת 16 וזהבה שמואלי כבר אם לשני ילדים (לזהבה היה ניסיון אתלטי בוסרי לפני נישואיה).
כמו בסיפור הצמד הקודם, מאירי האתלטית הצעירה והמוכשרת מאוד מפתחת בהדרכת מאמנה (נתנאל פנטילט), קריירה סוערת של הישגים מהירים, כאילו ידעה מראש כי זמנה קצוב ושאול. מאירי תפרוש בשנת 1982 כשהיא קוטפת במהלך הקריירה הקצרה שלה 15 תוארי אליפות במרחקים מ- 800 מ` ועד 3000 מ` וכן תואר אחד במרוצי שדה.
מאירי קבעה תשעה שיאים ישראליים בריצות מ- 1500 מ` ועד 3000 מ`. בשנת 1979, באחד המפגשים הבין-ארציים האיכותיים ביותר שידעה נבחרת ישראל (נגד נבחרת אירלנד בדבלין), קבעה מאירי שיא ישראלי בריצת 3000 מ` – 9:22.15 דק`, אשר יחזיק מעמד לא פחות מ-23 שנים! שנה לאחר מכן (1980) במהלך מחנה אימונים שהתקיים במינכן, רצה מאירי מרחק זה בזמן טוב יותר של 9:18.4 דק`, ואולם הישגה זה לא הוכר כשיא ישראלי (ריצה מעורבת בהשתתפות גברים).
זמן קצר לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה (1980), קבעה מאירי (עדיין נערה!!!), בעיר האיטלקית אודינה, שיא ישראלי איכותי ביותר בריצת 1500 מ` – 4:15.01 דק`! רק כדי לסבר את האוזן, נציין כי בשנת 2020, הייתה תוצאה זו מדרגת אותה במקום השני באירופה בקרב בני גילה. ההחלטה בדבר ביטול השתתפותה של ישראל במשחקים האולימפיים במוסקבה (1980), גנזה את תוכניתה של מאירי ליטול חלק במשחקים האולימפיים. סבלנותה לא עמדה לה לקראת האולימפיאדה הבאה בלוס-אנג`לס והיא פרשה בשנת 1982 כשעוד כוחה ברגליה.
זהבה שמואלי פרסה את עיקר פעילותה האתלטית על פני תקופה ממושכת של 15 שנים, במהלכן היא הוכתרה 34 פעמים (!!!) בתואר אלופת ישראל בריצות מ- 1500 מ` ועד לריצת המרתון. את תחילת דרכה עשתה זהבה ממקום מגוריה במושב בית עזרא שליד אשדוד, בהדרכתו של מאמנה איליה בר-זאב.
במהלך פעילותה האתלטית של זהבה שמואלי היא קבעה שיאים ישראליים רבים בריצות הארוכות, מ- 5000 מ` עד מרתון, אשר המשמעותי ביניהם – הישגה בריצת מרתון לונדון בשנת 1983 – 2:40:29 ש`. שיא זה יישבר רק בחלוף למעלה מ-16 שנים (על ידי נילי אברמסקי).
הישגה של שמואלי בריצת המרתון היווה עבורה קריטריון להשתתפותה במשחקים האולימפיים בלוס אנג`לס (1984) והיא המשיכה בפעילותה עוד שנים רבות כאתלטית ולאחר מכן כמאמנת, מנהלת אגודה וכחברה פעילה בהנהלת איגוד האתלטיקה.
הנה כי כן, ארבע אתלטיות בשני צמדים – הכוללים אתלטיות כה שונות בתוך הצמדים, אך כה דומות בדפוס פעילותן.
