כשראיתי את סימון ביילס על המשטח במשחקים האולימפיים בריו, חשבתי שהיא לא אנושית. איכות הביצוע הפנומנלית שלה לצד החיוך שלא ירד פניה. באותה אולימפיאדה ביילס הפכה לכוכבת ומאותו רגע הסביבה התחילה לשפוט אותה לפי הרף הזה. באופן טבעי, היא הייתה אמורה להיות הכוכבת הגדולה והבלתי מעורערת של המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020. לאולימפיאדת טוקיו הגיעה ביילס ככוכבת הבלתי מעורערת של המשחקים, פרשים וכתבים הכתירו אותה לאלופה אולימפית עוד לפני פתיחת המשחקים. אף אחד לא דיבר על הלחץ שמוטל על כתפיה (הדי קטנות יש לומר של בחורה שמתנשאת לגובה של 1.44 מטר), אף אחד לא תהה מה משקל הציפיות הכבד הזה עלול לגרום לה.
מי ששם לב יכל לראות שמתחילת התחרות היו אצל ביילס נורות אזהרה. בשלב המוקדמות, עם יכולת בינונית וטעויות ביצוע, הצליחה בכל זאת לשמור על המקום הראשון. לאחריו כתבה באינסטגרם: "זה לא היה יום קל עבורי ובטח לא הכי טוב שלי – אבל הגעתי לגמר. אני בהחלט מרגישה את כל משקל העולם על הכתפיים שלי כרגע… אני יודעת שלפעמים נראה שהלחץ לא משפיע עליי אבל לעזאזל, זה קשה…. האולימפיאדה היא לא בדיחה!". אתמול משהו פקע בה. משהו גרם לה להגיד זהו, אני לא יכולה יותר. ביילס פתחה את התחרות עם תרגיל לא מוצלח במיוחד בשולחן הקפיצות, ואחריו החליטה לפרוש. הסיבה נשארה מעומעמת מאוד בתחילה עד הרגע שבו ביילס ניגשה לעיתונאים ואמרה בגילוי לב, פתיחות ואומץ רב שגופנית היא כשירה לחלוטין והפציעה היא מנטלית.
"אין לי פציעה פיזית. יש פגיעה בהכנה המנטלית. אני לא מסוגלת להתרכז ולבצע את העבודה. אחרי ההופעה שלי פשוט לא רציתי להמשיך יותר. לא נפצעתי. רק פציעה קלה לגאווה שלי. אני צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי". היא הוסיפה ואמרה: "אנחנו חייבים להגן על הראש והגוף שלנו ולא רק לעשות את מה שהעולם רוצה שנעשה. אני חושבת שבריאות נפשית הרבה יותר רלוונטית לספורט עכשיו".
אני חושב שאם אחפש את המילה אומץ בתמונות בגוגל אראה את התמונה של סימון ביילס. אומץ לחשוף קושי, אומץ להודות בחולשה, אומץ להגיד אני לא יכולה יותר, אומץ לשים את הבריאות הנפשית שלה בעדיפות ראשונה ולאכזב מיליוני אוהדים אמריקאיים שהיו בטוחים שתזכה את מדינתם במספר רב של מדליות זהב אולימפיות.
ולמה מדובר באומץ? מכיוון שהספורט התחרותי הוא מאוד מאוד קשוח ונוטה שלא להצליח להכיל חולשה אנושית. מתוך עבודה עם ספורטאים שמלווה שמעתי לא פעם את המשפטים הבאים: "אם אפגין חולשה או קושי לא יוציאו אותי מההרכב", "אסור לי להגיד שאני חושש או לחוץ, זה לא גברי", "רק ספורטאית חלשה נפשית מרגישה לחץ לפני תחרות" ועוד ועוד…בספורט התחרותי מדברים רבות על חוסן מנטאלי, יכולת להתמודד בצורה מיטבית תחת לחץ גבוה. אבל האם חלק מהחוסן המנטאלי הוא גם להודות שקשה לי? שיש עליי יותר מדי לחץ? להגיד שלא טוב לי ואני צריכ/ה עזרה?
הלחץ בו נתונים הספורטאים הוא מטורף בעוצמתו. שנים של הכנות מתנקזות ליום אחד של תחרויות תוך ויתור על ילדות נורמטיבית, שיגרת חיים סיזיפית ורוטינית, הכוללת אימוני בוקר וערב, שקילות ובדיקת אחוזי שומן, שיפור טכניקות ומיקסום פוטנציאל פיזי. המדליה היא חזות הכל. מי זוכר את המקום הרביעי? המשחק הוא: הכל או לא כלום.
חשוב לדעת: פציעה מנטלית, או משבר מנטלי, זו פציעה לכל דבר, רק שלעיתים היא עלולה להיות חמורה ומסוכנת הרבה יותר מפציעה פיזית, כי לא מדברים עליה, משתדלים להסתירה. המשקל הכבד שביילס נשאה על כתפיה היה כנראה כבד מדי עבורה, והיא אמרה בקול את מה שרבים מאיתנו פחדנו לומר. היא בחרה בעצמה, בבריאות הנפשית שלה, לא במה שכל העולם ציפה ממנה לעשות.
בעיניי, סימון ביילס, היא אישיות מרשימה לא רק בשל יכולותיה הספורטיביות. הנכונות והפתיחות לדבר על הלחץ, להיחשף ללא מסכות ולדבר באומץ "אני חייבת להתמקד בבריאות הנפשית שלי", אומרת סימון ביילס לכל מי שמוכן להקשיב. החשיפה הרגשית של ביילס העמידה את נושא בריאות הנפש של הספורטאים במרכזם של המשחקים. החלטת הפרישה של ביילס זכתה לשבחים רבים מצד כוכבי-העל הספורטיביים של אמריקה, כשהשחיין מייקל פלפס היה בין אלה שטענו כי היא "תפרוץ את הדלתות" ותאפשר להרבה ספורטאים פשוט לחזור להיות אנושים. פתיחות על נושאים רבים שתדיר נשארים בצל, אינם דברים של מה בכך.
סימון ביילס הפכה לאגדה ומיתוס בזכות יכולותיה הספורטיביות. אתמול היא הגדירה את התואר שלה כספורטאית אדירה ופורצת דרך מחדש.
*הכותב הינו יועץ מנטלי בתחום הספורט*
