הסגר שנכפה עלינו בעטיו של נגיף הקורונה, סיפק הזדמנות נדירה לקחת פסק זמן, כדי לנבור במסמכים שונים שהציפו זיכרונות עבר. למרבה הצער להזדמנות זו גם הצטרפה הידיעה בדבר פטירתה של האתלטית הוותיקה רחל הלה (שמידט) ז"ל.
41 שנים אחרי החלטתי לספר את סיפורה המיוחד של נברת הנשים של ישראל באתלטיקה, שיצאה למסע תחרויות ממושך בחודש יולי 1979. רחל הלה הייתה אחת מחברות הנבחרת.
הסגר שנכפה עלינו בעטיו של נגיף הקורונה, סיפק הזדמנות נדירה לקחת פסק זמן, כדי לנבור במסמכים שונים שהציפו זיכרונות עבר. למרבה הצער להזדמנות זו גם הצטרפה הידיעה בדבר פטירתה של האתלטית הוותיקה רחל הלה (שמידט) ז"ל.
41 שנים אחרי החלטתי לספר את סיפורה המיוחד של נברת הנשים של ישראל באתלטיקה, שיצאה למסע תחרויות ממושך בחודש יולי 1979. רחל הלה הייתה אחת מחברות הנבחרת.
זה היה מסע התחרויות הבין-ארצי הארוך ביותר שנבחרת אתלטיקה ישראלית התנסתה בו אי פעם – למעלה משלושה שבועות! במהלך מסע זה נטלה הנבחרת חלק בשלוש תחרויות: נגד וולש וסקוטלנד, נגד אירלנד ונגד יוון.
בשנת 1979 כיהנתי כחבר איגוד "טירון" ובלתי מנוסה בעליל. יו"ר האיגוד דאז, אורי גולדבורט, החליט להטיל עליי את משימת ניהול הנבחרת.
"מזל של מתחילים" זימן לי נסיעת בכורה מורכבת ביותר. זה היה מסע מאתגר במיוחד, עמוס בשלל התנסויות "וחוויות" מפוקפקות ובעייתיות, חלקן היו צפויות וחלקן נחתו עלינו בהפתעה.
ביום 16.7.1979 התייצבו לטיסה לנמל התעופה "היתרו" בלונדון 17 אתלטיות, שלושה מאמנים ו… ראש משלחת אחד. כל האחריות נופלת עליי בלבד בלא כל ניסיון מוקדם (כאן חשוב לציין את הסיוע החשוב שקיבלתי במהלך הנסיעות מ"קפטן" הנבחרת – מירה בולבה).
כדי לסבר את האוזן ביחס לבעיות צפויות, אציין כי היה עליי לרכוש בתוך כדי הנסיעה, כרטיסי טיסה לאחד מקטעי המסע ובנוסף למצוא בעצמי סידורי הלנה לכל חברי המשלחת לתקופה של למעלה משבוע ימים. כיום זה נשמע הזוי ומופרך, אבל זו הייתה עובדה! כתוצאה מכך הסתובבתי במשך זמן רב עם כיסים "מפוצצים" בכסף מזומן, משל הייתי איזה סוחר סמים בקרטל קולומביאני…
עם נחיתתנו בלונדון הועמד לרשותנו אוטובוס מטעם הוועדה המארגנת של משחקי וולש, כדי להסיענו לקארדיף. כאשר הגענו למרכז הספורט הלאומי של וולש נדהמנו מקבלת פנים מיוחדת של אמצעי התקשורת. התברר לנו, כי כחלק "מיחסי-הציבור" של האירוע, פורסם כי אסתר רוט, משתתפת לראשונה בנבחרת ישראלית מאז הטבח במינכן.
במשך מספר ימים עסקה הנבחרת בהכנות ואימונים לקראת התחרות (משחקי וולש – אירוע אתלטיקה מסורתי שנועד לציין את קיום משחקי חבר העמים הבריטי בקארדיף בשנת 1959). אני באופן אישי נאלצתי לטפל בבעיה אקוטית שהתבררה לי ביחס לכרטיסי הטיסה של המשלחת. באחד מקטעי המסע (טיסה מלונדון לאתונה), סומן סטטוס הטיסה באותיות "RQ" (REQUEST), כלומר הטיסה לא הייתה משוריינת עבורנו ונמצאנו ברשימת המתנה.
עשיתי דרכי בבהילות ללונדון ולמזלי מצאתי סניף של סוכנות הנסיעות שלנו ("פלתורס") ברח` אוקספורד. הפקידה שהופקדה לטפל בכרטוס, לא האמינה למראה עיניה וציינה בפניי כי לא היה כל סיכוי לקבוצה כל כך גדולה, באמצע הקיץ, לעלות על הטיסה.
חיפשנו בקדחתנות אלטרנטיבות ובקושי מצאנו טיסה מלונדון לרומא עם טיסת המשך לאתונה. פתרון זה זימן לי בעיה אחרת: מסתבר שקטע הטיסה הראשון – מלונדון לרומא, המשיך לאחר מכן לקהיר. היה ברור לי שגורמי הביטחון יתנפלו עליי, אבל … לא הייתה לי ברירה.
עם שובי לקארדיף התפניתי לטפל ברכישת כרטיסי טיסה מקארדיף לדבלין באירלנד ובחזרה ללונדון. זה כבר הלך בקלות ואף שמחתי "להיפטר" מחלק מן הכסף שסחבתי עמי.
התחרות הראשונה נגד נבחרת וולש וסקוטלנד – (שתי נציגות לכל נבחרת), נערכה בעיירה עם שם וולשי שובר שיניים אופייני – קוומבראן. בתחרות הושגו שלושה ניצחונות לישראל: זהבה שמואלי בריצת 3000 מ`, אסתר רוט בריצת המשוכות (13.41 שנ`), שהיווה שיא וולשי בינ"ל והיא אף נבחרה לאתלטית המצטיינת בתחרות. הניצחון השלישי הושג על ידי מיה קלה בהופעה יוצאת מן הכלל – היא התחרתה בבור הקפיצה לרוחק, נטשה אותו בשלב מסוים, וחברה לענת להב, רבקה קוגמן ואסתר רוט כדי לקבוע שיא ישראלי בריצת השליחים הקצרה – 47.68 שנ`. עם תום הריצה שבה מיה אל בור הקפיצה כדי לנצח את התחרות על חודו של ס"מ בודד. ממש ווינרית אמיתית!
שיא ישראלי נקבע בריצת 400 מ` משוכות על ידי אורלי דדוש. את סיפורו של מרוץ השליחים 400X4, ניתן לקרוא במסגרת המצורפת.
שהינו בקארדיף עוד מספר ימים כאורחי הקהילה היהודית. כל אחד מחברי המשלחת התארח אצל משפחה יהודית והתקבלנו בחום רב. ארגנו לנו מפגש עם צעירי הקהילה לערב ריקודים, ביקרנו במחזמר "גברתי הנאווה" ונערכה לכבודנו ארוחת צוהריים מהודרת ומיוחדת בטירה המלכותית בקארדיף עם ראשת העיר.
טסנו לדבלין ומיד עם נחיתתנו ערכתי במשותף עם נשיא התאחדות האתלטיקה האירי (ברנש חביב בשם אל גאי) את לוח הזמנים של התחרות. לטעמי, התחרות הבין ארצית מול אירלנד הייתה מן האיכותיות ביותר שנבחרת ישראלית באתלטיקה נטלה בהם חלק. ריצת 100 מ` הסתיימה בשוויון מוחלט והמקום הראשון ניתן לאסתר רוט ולאתלטית אירית ביחד (11.81 שנ`). בריצת המשוכות הקצרה ניצחה אסתר בפער עצום (13.20 שנ`) ואז הגיעה ריצת השליחים הקצרה (100X4) וגרמה לנו לתסכול עצום: ענת להב, רבקה קוגמן ומיה קלה הצליחו "להחזיק" את הנבחרת האירית צמוד ואולם יציאה מוקדמת מדי של אסתר מנעה את קבלת המקל ממיה קלה בתחום המסירה. זו הייתה החמצה אדירה, כיוון ש"הרגל" המסיימת של אסתר אמורה הייתה להביא ניצחון לנבחרתנו. זמנה של הנבחרת האירית – 46.96 שנ`, העיד כי השיא הישראלי אמור היה להישבר בהפרש ענק! חבל…
שיא ישראלי מצוין נקבע ע"י ענת מאירי בריצת 3000 מ` – 9:22.15 דק` (שיא זה יחזיק מעמד במשך 23 שנה עד שישבר ע"י נילי אברמסקי בשנת 2002). ענת להב קבעה שיא נוער בריצת 200 מ` – 25.13 שנ` ורחל הלה קבעה שיא אישי ב-800 מ` – 2:09.78 דק`. ניצחון נוסף לישראל נרשם לזכותה של מירה בולבה בהדיפת כדור ברזל. הניצחון המשמעותי ביותר בתחרות הושג בריצת 400X4 נפלאה עם שיא ישראלי משמעותי. סיפור השיא מתואר במסגרת נפרדת.
ביומיים הראשונים לשהייתנו באירלנד, לנה הנבחרת במעין מנזר לנשים – שהישרה אווירה עגומה ומדכאת למורת רוחן של הספורטאיות. היה עליי לאתר מקום לינה חלופי להמשך השהות בדבלין. ליד האצטדיון בו נערכה התחרות הבחנתי במלון נאה – "MONTROSE". פקפקתי אם אצליח להשיג בו חדרים במחיר מתאים ואולם סופו של דבר הצלחנו להתאכסן במלון זה, עובדה ששיפרה פלאים את מצב הרוח בנבחרת. במשך למעלה משבוע קיימנו מחנה אימונים איכותי לבנות הנבחרת בהדרכת המאמנים שורה רפפורט ז"ל ואיתמר פדן. גורמי ביטחון המשיכו להטריד אותי בקשר להמשך מערך הטיסות הכולל טיסת המשך לקהיר. דחיתי את כל הלחצים שהופעלו עליי…
בהמשך השהות בדבלין קיימנו עוד שתי תחרויות הזמנה. האחת, בעיירה קטנה בשם TULAMORE שם נחנך אצטדיון אתלטיקה סינטטי חדש בתחרות מקומית. שכרנו אוטובוס והרחקנו כ- 100 ק"מ דרום-מערבה. התקבלנו בשמחה ע"י מארגני התחרות שלא ציפו לשדרוג בינלאומי. תחרות הזמנה נוספת התקיימה בדבלין ובה נקבע שיא ישראלי נוסף בריצת שליחים 200X4 (להב, קוגמן, קלה והופרט) – 1:42.5 דק`.
הגיע העת להיפרד מאירלנד המוריקה. טסנו ללונדון ועלינו לטיסה "המסוכנת" לרומא. הכול עבר כמובן בשלום ואולם מיד עם נחיתתנו הוברר לנו כי מזומנת לנו "הרפתקה" חדשה! שביתה איטלקית בשדה התעופה ברומא, גרמה לביטול טיסת ההמשך לאתונה. הסיוט ממנו חששנו, נחת עלינו שוב.
נקלעתי למצב בו אני אחראי על קבוצה של למעלה מעשרים איש תקועים באמצע הקיץ בבירה אירופאית ללא טיסה מובטחת. הניסיונות הראשונים לטוס לא צלחו והועברנו בערב למלון מהודר במרכז רומא. הייתי מאוד מודאג מהמשך תוכנית הטיסות, אבל האתלטיות מצאו עצמן ברקיע השביעי. בהפתעה מוחלטת זומנה להן חוויית בילוי רומנטית בארוחת ערב מיוחדת על הגג הפתוח של מלון FORUM ברומא.
למחרת שבנו לשדה התעופה. למדתי תוך כדי תנועה את כל מוצאות השדה ומשרדיו, את כל הטריקים והשטיקים של הסבת כרטיסי טיסה לטיסות חלופיות. הצלחנו "לשנע" את מרבית חברי המשלחת, טיפין טיפין לאתונה. בערב נותרנו חמישה בלבד. עייפים ורצוצים עשינו שוב דרכנו למלון ליד שדה התעופה מתוך ידיעה כי אנו חייבים למחרת לעלות לטיסה לאתונה עד 8 בבוקר. ארוחת הערב במלון סיפקה לנו אתנחתא קומית שנכנסה לפולקלור סיפורי האתלטיקה. המאמן שורה רפפורט (איש נפלא ומאמן מצוין), לא שלט בשפה האנגלית. ישבנו בארוחת הערב והבחנו כי מחלקים לסועדים פלחי אבטיח כקינוח. ניגש אלינו מלצר איטלקי חביב ושאל בחיוך: "WATERMELON?". שורה בפנים זעופות פנה אליי – "תגיד לו שלא יביא מלון ולא מים – אנחנו רוצים אבטיח…".
למחרת מיהרנו שוב לשדה התעופה והצלחנו ממש ברגע האחרון לעלות לטיסה לאתונה כאשר דלת המטוס נטרקת לנו על הגב, ממש כמו באוטובוס.
התחרות ביוון התקיימה באצטדיון הישן בפיראוס. זו הייתה תחרות בת יום אחד והאתלטיות הישראליות השיגו בהן מספר ניצחונות: רחל הלה בריצת 1500, מירה בולבה בזריקת דיסקוס, פאינה בומשטיין בריצת 800 מ`, ענת מאירי בריצת 3000 מ` וכן ניצחון בריצת השליחות – 400X4.
בשעות הערב הספקנו לטייל בסמטאות רובע הפלאקה באתונה והתכוננו לטיסה חזרה הביתה לקראת חצות. טרחתי לערוך בדיקה לכל האתלטיות כדי לוודא כי הדרכונים נמצאים בהישג ידן, כדי להימנע מתקלות נוספות.
מסענו בא לקראת סופו וציינתי לעצמי בסיפוק, כי צלחתי את כל הבעיות והמכשולים, באופן שיאפשר לי בעתיד להתמודד עם כל בעיה שאתקל בה בנסיעות משלחת עתידיות.
הגענו לשדה התעופה באתונה. האם כל הבעיות נגמרו? – ממש לא! התברר כי אחד מחברי המשלחת אינו מוצא את דרכונו. ודאי תנחשו כי מדובר בי עצמי. חיטוט קל בזיכרוני העלה כי הדרכון נותר בבנק באתונה בו רכשתי מטבע מקומי. חברת אל-על הורידה אותי מיידית מרשימת הנוסעים. בעיניים כלות ראיתי את כל חברי המשלחת עולים למטוס. נשארתי לבד מאחור והשלמתי עם העובדה שאאלץ להישאר עוד יום באתונה. בקרן זווית הבחנתי בקצין משטרה יווני. פניתי אליו בצעד של ייאוש, כדי שינסה לסייע לי. הוא הביט בי במבט משועמם ושאל אותי אם יש לי מסמך עם תמונה. מסרתי לו כרטיס סטודנט שבמקרה נמצא עמי. הוא נעלם למספר דקות, חזר והחווה בידו כלפי שער היציאה למטוס. רצתי כל עוד רוחי בי והצטרפתי לטיסה. עכשיו המסע באמת תם!
ריצת 400X4 נשים
אולי זה יישמע מפתי, אבל שיא היסוד בריצת השליחים הארוכה לנשים (400X4) – נקבע רק באליפות ישראל של שנת 1972 (מכבי ת"א – 4:03.02 דק`).
הזדמנויות לשיפור שיא זה היו מועטות כיוון שכמעט לא היו תחרויות לנבחרת הלאומית. שנת 1973 זימנה הזדמנות כזו במסגרת משחקי המכביה, אלא שלרוע המזל, נבחרת ישראל נפסלה. בשנת 1976 נשבר השיא בתחרות בין-ארצית מול יוון והועמד על 3:54.4 דק` (פאינה בומשטיין, גלי טוייב, רחל הלה ודיאן הופרט).
בשנת 1977 היו לנבחרת ישראל שתי הזדמנויות לשפר את השיא – הניסיונות לא צלחו.
בשנת 1978 קבעה נבחרת ישראל שיא נוסף – 3:53.1 דק` בהרכב: הופרט, שחר, שרגי ובומשטיין.
בשנת 1979 נבחרת ישראל אמורה הייתה להתמודד בשלוש תחרויות והסיכוי לשיפור השיא היה גדול מאוד.
התחרות הראשונה בוולש גרמה לנו למפח נפש של ממש. בשעת הריצה התגלעו חילוקי דעות בין המאמן איתמר פדן לכותב שורות אלו. פדן סבר כי יש להציב את האתלטיות באופן בו האתלטית הטובה ביותר תסיים ותנסה להבטיח ניצחון בריצה. אני לעומת זאת סברתי כי פערי האיכות מול רצות וולש וסקוטלנד גדולים מדי. חששתי ממצב בו ייפתח פער גדול מידי לקראת סיום הריצה. סופו של דבר, כמובן שמאמן הנבחרת קבע את ההרכב על פי שיקול דעתו. לצערי החשש המוקדם התאמת. שלושת הבנות הראשונות: הופרט, שחר ודדוש נקלעו לפיגור גדול מדי ולבומשטיין לא נותר אלא "לשייט" לקו הגמר בתוצאה מאכזבת מאוד – 4:00.4 דק`.
בתחרות הבאה בדבלין כבר לא היה כל ויכוח בקשר להצבת הרצות. רבקה שחר לא הייתה כשירה והוחלט שרבקה קוגמן תחליף אותה ותרוץ לראשונה 400 מ` בתחרות בין-ארצית. היא הוצבה כרצה המסיימת. שלושת הבנות הראשונות: הופרט, דדוש ובלומשטיין יצרו פער קטן בקרב מרתק מול נבחרת אירלנד. בנקודת זמן זו ארעה לי אחת החוויות הביזאריות הזכורות לי בכל שנות פעילותי באתלטיקה. בעוד הריצה מתנהלת, נגשה אליי במרכז המגרש רבקה קוגמן ובקול רועד מסרה לי כי היא מרגישה שהיא לא יכולה לרוץ. להזכיר – באותה העת במסלול רצו כבר שתי הבנות הראשונות. באופן אינסטינקטיבי שיגרתי לעברה שאגה אדירה וממש "העפתי" אותה לכיוון קו הזינוק. היא קיבלה את המקל ונראה לי כי מהפחד היא רצה בטירוף עד לניצחון הנבחרת בקו הגמר. התוצאה -3:46.2 דק`, שיא ישראלי מדהים. שיא זה יחזיק מעמד 12 שנים, עד שיישבר ע"י נבחרת ישראל שהשתתפה לראשונה בתחרות "ברונו-זאולי" באתונה 1991.
התחרות השלישית – באתונה, הייתה אף היא טובה מאוד. ארבעת הבנות (בומשטיין, שחר, הלה ודדוש), נצחו את הריצה בזמן השני בטיבו בכל הזמנים (באותה העת): 3:50.2 דק`.
