הרצה ממכבי ת"א פותחת את הלב ומספרת על החוויה להתחרות בהולנד בזמן ששני אחיה נלחמים בתוך עזה
להתחרות בחו"ל בזמן מלחמה הפגיש והעצים הרבה תחושות בתוכי.
מצד אחד, התרגשות לקראת תחרות גדולה, ומצד שני מתח וחוסר וודאות מה יוליד יום.
את התחרות סגרנו כשהבנו שאין תחרויות בארץ וזאת הזדמנות טובה להצטרף לתחרות שלונה מתחרה בהולנד. עם הזמן התחילה הכניסה הקרקעית לעזה וגם אחים שלי נכנסו, אין תקשורת איתם והימים ימים מתוחים. המחשבה על תחרות בזמן שהם שם מנותקים, הייתה מוזרה ואפילו מפחידה אך ברורה לי מבפנים שצריך להמשיך בחיים. למרות הקושי, השגרה שלנו חשובה לא פחות, ידעתי שזה לא ייתן לי כלום לוותר על התחרות והאחים שלי היו אומרים לי שברור שאני צריכה להתחרות.
אני מוצאת את עצמי יום לפני התחרות והמחשבות נודדות, מתאמצת להתפקס ולהתרכז בתחרות שלפניי.
עומדת על קו הזינוק בתחושות מעורבבות, תמונות בראש של החטופים, החיילים, העורף וכל המציאות ההפוכה הזאת בניגוד לחוויה הנוכחית. ועם זאת, ידיעה פנימית שאני שליחה של העם שלי וזאת ההזדמנות להראות שאנחנו עם שלא נשבר ולא מפחד מדרך ארוכה.
האנרגיות של המרוץ היו מטורפות, אלפי רצים ורצות וקהל שמעודד לאורך המסלול ואני איתם, נכנסת לאווירה רק שמבפנים מזמזמת לי ״עם ישראל לא מפחד״ וזה רק דוחף אותי יותר ויותר. חושבת על אחים שלי שנלחמים בפנים, ועל כל החיילים שמוסרים את עצמם למען כולנו. על האחדות שיש בתקופה ומקבלת את הכוח הזה לתת את כל כולי.
סיימתי את הריצה עם שיא אישי חדש, בתחושה טובה, בתחושת סיפוק שאני עושה את השליחות שלי ויודעת שהכוח שקיבלתי הוא דווקא מהאור שיוצא מתוך התקופה המורכבת.